צלקות לאחר מתיחת בטן

מתיחת בטן מחוללת שינוי דרמטי בצורת הגוף, ומצעירה באופן משמעותי את איזור הבטן הקדמית והמותניים. עם זאת, מטופלת שעוברת ניתוח מסוג זה צריכה להיות מוכנה לצלקת שתיוותר בגופה לאחר הניתוח.
הצלקת שנותרת לאחר הניתוח היא צלקות אופקית-ישרה או אופקית-קשתית בבטן התחתונה בחלק המוסתר על ידי התחתון או הביקיני, ובנוסף – צלקת סביב הטבור שמאפשרת לסלק את עודפי העור המקיפים אותו, להצעיר את מראה הטבור ועדיין לשמור על הטבור המקורי.

סוד ההצלחה של הניתוח הוא בעיצוב ושיפור דרמטי של הסילואט (״הצללית״) של דופן הבטן. ההגיון מאחורי הניתוח מבוסס על ההנחה שכאשר השינוי עוצמתי דיו, הוא מצדיק את הצלקת שנותרת בבטן התחתונה וסביב הטבור. המנתח מייחס חשיבות רבה לתכנון המיקום של הצלקת בבטן התחתונה. צלקת ששומרת על מתאר הבגד התחתון, ואינה נחשפת לעין בביגוד תחתון או בבגד ים – הופכת כמעט בלתי מורגשת בחיי היום יום.
עם זאת, בתקופת ההחלמה ניתן להשפיע גם על איכות הצלקת שתתקבל בסיום ההחלמה. תקופת ההבשלה של הצלקת אורכת כשנה, ובסיומה מתייצבים מאפייני הצלקת כגון: גמישות, רוחב, בולטות והגוון. לתוצאה הסופית יש משמעות על דימוי הגוף ועל הבטחון העצמי – במיוחד במצבים אינטימיים. לכן, ישנה חשיבות לטיוב התנאים המסייעים לעידון הצלקת בתקופת הבשלתה.

העקרונות שמסייעים לעידון הצלקת הם עקרונות אוניברסליים שתקפים לכל צלקת ניתוחית. היכולת של צלקת להתעדן עם הזמן תלויה גם בסוג הניתוח: הצלקות העדינות ביותר מתקבלות בסביבה שבה אין מתח על קו התפרים – והדוגמה הקלאסית היא צלקת של ניתוח קיסרי המכונה גם צלקת ״פננשטיל״. לידת התינוק והתרוקנות חלל האגן והבטן לקראת תפירת העור – מספקים לצלקת הצפויה את התנאים הטובים ביותר להחלמה.
כל זאת בתנאי שסגירת הפצע נעשתה באופן מוקפד ועל פי שכבות – אך לא תמיד זהו המצב. תרחיש של לידה הוא מורכב ולעיתים מתרחש במצב חירום אשר מחייב את הצוות לחלק את תשומת הלב בין שלומו של העובר ושלומה של היולדת. במקרים מסוימים, נאלץ הרופא המיילד לתפור את הפצע בחופזה – מתוך ידיעה שאת הצלקת תמיד ניתן לתקן במועד מאוחר יותר.
פעמים רבות ניתוח מיני-מתיחת בטן או מתיחת בטן מלאה הוא הזדמנות גם לתקן את הצלקת המודגשת או המדרגה שנוצרה לאחר הניתוח הקיסרי.

במתיחת בטן, בדומה לכל ניתוח פלסטי, איכות הצלקת טמונה ביכולת של המנתח לנטרל את המתח הפועל על השכבה החיצונית של העור. בשונה מניתוח קיסרי או ניתוח בטן רגיל כמו תיקון של בקע מפשעתי – במתיחת בטן מבוצעת סגירת הפצע לאחר סילוק מקטע משמעותי של עור – היוצר מתח מובנה בעת הסגירה. המנתח מחפש את שיווי המשקל בין שמירה על אספקת דם טובה לקו התפרים, לבין הפרדה נרחבת יותר שמקטינה את המתח בזמן סגירת העור. שיווי משקל עדין זה בין שיקולים שנמצאים בסתירה אחד ביחס לשני – הוא עניין של נסיון מקצועי ותשומת לב לאיזון העדין.
גם בהנחת התפרים המנתח לוקח בחשבון שיקולים המשפיעים בסופו של דבר על איכות הצלקת. תפרים המונחים בצורה מוקפדת ומשיגים בזכות זאת מפגש טוב והדוק יותר בין שכבת הדרמיס – השכבה המרכזית של העור, משני צידי החתך, משפיעים על התחזקות קו התפרים בתקופת ההחלמה ועל היכולת של הצלקת הצעירה לצבור כח תוך שבועות ספורים ולשמור על דקיקותה בחודשי ההבשלה. הבחירה בסוג התפר משפיעה אף היא, שכן האיחוי נסמך בשבועות הראשונים על חוזק התפר ברקמה, ובהמשך על חוזק האיחוי בשכבת הדרמיס. צלקת זקוקה לתמיכה טובה במיוחד ב-6-8 השבועות הראשונים להחלמה – שבהם היא צוברת את מרבית עוצמתה. כאשר התמיכה הזו קצרת טווח במקרים שבהם התפרים נמסים מוקדם מדי, עלולה להתקבל צלקת רחבה וגסה יותר.
מאידך, תפרים שמחזיקים זמן רב יותר עשויים גם לעורר תגובה דלקתית חודשים לאחר הניתוח – מבלי שהספיקו להתפרק בתוך הרקמה, ולעיתים הם גם נפלטים החוצה דרך קו התפרים במרוצת הזמן.
מערכת השיקולים המורכבת הזו נלקחת בחשבון על ידי המנתח שמתאים את ״המתכון״ הנכון למטופל הספציפי בזכות נסיונו.
גם למטופלת יש חלק חשוב בשמירה על התנאים המיטביים להבשלת הצלקת. ההנחיות הראשונות שנמסרות למטופל לגבי הטיפול בפצע ובצלקת – נמסרות במכתב השחרור. הנחיות אלה מתעדכנות
מביקור לביקור לאחר הניתוח. חשוב להתאים את דרכי הטיפול למצב הפצע והצלקת ולכן כל תוכנית היא בסיס לשינויים.
טיפולים שכיחים בפצע הניתוחי הן פסי הדבקה הנקראים סטריסטריפים (״פסים סטריליים״) ששומרים על סביבה נקייה ומוגנת סביב קו התפרים וגם יוצרות לחץ פיזי שמסייע להשטיח את הצלקת. מדבקות אלה תוחלפנה בהמשך לפי הצורך. לאחר האיחוי הראשוני והעלמות הגלדים – ניתן לעבור ליריעות סיליקון או כל מוצר סיליקוני חלופי – טכנולוגיה המקובלת היום כסטנדרט לטיפול ועידון צלקות.
יריעת הסיליקון מפעילה לחץ מקומי שמשטיח את הצלקת, מרוקן את נימי הדם הזעירים באיזור ומייצר מתח חשמלי שלילי על פני העור – כל אלה הן השפעות שנקשרו עם האפקט הקליני היעיל של השטחה והבהרת צלקות – השפעה שניתן לזהות בתוך ימים ספורים ממועד הנחת היריעות. הדבק המשמש להנחת היריעות מתבלה לרוב תוך מספר שבועות, ועל מנת להשיג את ההשפעה המירבית – מוטב להחליף את יריעות הסיליקון בכל אימת שהן אינן נצמדות לצלקת – עד שחולפים לפחות 3 חודשי טיפול.
מטופלים אשר מתקשים להתמיד בפרוטוקול זה, או כאלה שהיריעות גורמות להן אי נוחות או סרבול מעיק, יכולים להשתמש כחלופה בשמנים רפואיים אשר מסייעים להגמשת ושיפור איכות הצלקת. שמנים רבים נקשרו לאורך השנים כבעלי סגולות מועילות להבשלת צלקות. בינהם שמנים כגון שמן נבט חיטה ושמן אובליפיכה – מקורו בצמח בעל פירות כתומים שנפוץ באזורים מסוימים באסיה ואירופה.

מטופלים שמעוניינים ללכת כברת דרך נוספת – יכולים להתאים לטיפולי אנרגיית. השם המוכר הוא ״לייזר״ אבל תחת כותרת זו מסתתרים סוגים שונים של מכשור ושל טכנולוגיה וסוגי אנרגיה שונים. הפציעה המבוקרת שמכשור יכול לגרום לעור, מדרבנת תהליכי ייצור של קולגן או מחזור של קולגן ״צעיר״ וצלקת אשר מוחלף בקולגן מאורגן ובשל יותר, כחלק מתהליכי ההבשלה של כל צלקת. הטיפול במכשיר מזרז ומעודד תהליכים אלו ויכול לסייע להשגה של צלקת סופית איכותית ועדינה יותר. מפאת הטרחה והעלויות הכרוכות בטיפולים מסוג זה – אשר נדרש לרוב לחזור עליהם יותר מפעם אחת, רוב המטופלים מסתפקים בגישה שמרנית יותר אשר משיגה תוצאות מצויינות במרבית המקרים. על מנת לברר מהו הטיפול הנכון ביותר והמתאים ביותר עבורך, מומלץ להתייעץ עם הרופא המנתח (מומחה מתיחת בטן) אשר יתאים את ההמלצה למצב הפצע ומצב הצלקת בכל שלב ושלב בתקופת ההחלמה.